מאבטח מתקנים בחברת שמירה הועסק בשתי משמרות עוקבות, שזמן המנוחה ביניהן לא הגיע לשמונה שעות, כמתבקש בחוק שעות עבודה ומנוחה. חשבתם שמגיע לו תשלום שעות נוספות בגין שעות עבודתו במשמרת השניה?
ובכן, גם בית הדין האזורי לעבודה חשב כך. אולם פסיקה עדכנית של בית הדין הארצי לעבודה הפך את הקערה על פיה.
סעיף 21 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: "
החוק") קובע כי "
בין יום עבודה למשנהו תחול הפסקה של שמונה שעות לפחות". אולם, החוק אינו קובע מהו הסעד בגין הפרה של סעיף זה.
בית הדין האזורי לעבודה חשב כי הדבר עלול להוות תמריץ חיובי למעסיקים להנהיג העסקה פוגענית "סביב השעון", בניגוד לרציונל המונח בבסיס הוראת החוק המחייבת ליתן לעובד 8 שעות מנוחה בין משמרת אחת לשנייה. בית הדין האזורי קבע כי חייב להינתן סעד בגין הפרה של סעיף זה ופסק כי העובד זכאי לגמול שעות נוספות. כלומר, הפסקה בת פחות מ-8 שעות אינה מסיימת יום עבודה.
על כך הגישה המעסיקה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה וטענה כי הלכות קודמות של בית הדין הארצי שוללות תשלום גמול שעות נוספות במקרה זה.
בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור
וקבע שאין מקום לחייב את המעסיקה בתשלום גמול שעות נוספות לכל שעות עבודתו במשמרת השניה, זאת חרף ההפרה של סעיף 21 לחוק שעות העובדה והמנוחה.
הנימוק להחלטה הינו שגמול שעות נוספות ניתן בגין יום עבודה אחד, שבו העובד הועסק מעבר למכסת השעות המלאה. העובדה שלא ניתנה לעובד מנוחה של שמונה שעות, אינה בהכרח מעידה ששעות המשמרת העוקבת מוגדרות כאותו יום עבודה, יתכן שבית הדין הארצי היה מגיע לתוצאה שונה אילו ההפסקה הייתה קצרה באופן מהותי מ-8 שעות ולא כמו במקרה הנ"ל שבו הפסקה הייתה של 7.5 שעות.
נימוק נוסף הוא שכאמור, סעד מסוג זה אינו נקבע בלשון החוק, אלא שהוא קבע דרכים להגברת האכיפה על הפרת הסעיף במישור המנהלי והפלילי ויש לפעול על פיהם.
ראוי להדגיש כי החוק אף מטיל
אחריות אישית על המנהלים ובעלי תפקידים בכירים.
בנוסף לסעדים המנויים בחוק, המחוקק העניק לעובד סעדים נוספים
בחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011.
עע (ארצי) 68015-03-17 חברת קבוצת השומרים שמירה ובטחון בע"מ נ' דמיטרי קלינין