המערער עבד כמורה ומחנך במוסד חינוכי חרדי, המפעיל בתי ספר יסודיים בעיר ירושלים. כשבעה חודשים לאחר תחילת עבודתו, קיבל מכתב פיטורים ממעסיקו. לאחר מכן, הגיש המעסיק בקשה לממונה על חוק עבודת נשים לקבלת היתר לפיטורי המערער בעקבות טיפולי פוריות. הממונה קבע, כי המעסיק לא נדרש בהיתר לפיטורי המערער, שכן המערער לא הציג אישור רפואי על היעדרות בגין טיפולי הפוריות, ומכאן הערעור.

נקבע, כי על פי הדין, אין לפטר עובד או עובדת העוברים טיפולי פוריות או במשך תקופה של 150 ימים לאחר תום ימי ההיעדרות עקב הטיפולים כאמור. וכן, כי היעדרות לצורך טיפולי פוריות מצריכה אישור רפואי, המעיד על כך שהטיפול מחייב היעדרות מהעבודה ומתן הודעה על כך למעסיק מראש.

נקבע, כי הדרישה להצגת אסמכתאות רפואיות אינה טכנית בלבד, אלא מהווה חלק ממנגנון האיזונים הקבוע בחוק, ומזכותו המהותית של המעסיק לנהל את עסקיו. זכות זו נועדה להגן על המעסיק ולאפשר לו להעריך נכונה את היקף ההעדרות ואת אמינות הצורך בה. לכן, אם העובד לא הודיע למעסיקו בדבר היעדרותו מעבודה עקב טיפולי פוריות ולא גיבה זאת באישורים רפואיים, מוצדק לשלול ממנו את ההגנה שבחוק עבודת נשים, היינו אין המעסיק מחויב לקבל היתר לפיטוריו

בית הדין קבע כי קביעת הממונה לאי תחולת החוק בנסיבות של אי הצגת אישור רפואי כאמור, תלויה בשאלה – האם המעסיק ויתר על זכותו, ופטר את העובד מהמצאת אישור. אם המעסיק עשה כך, הוא אינו יכול לטעון שהעובד אינו זכאי להגנה בחוק, משום שלא המציא את המסמכים הרפואיים.

עוד נקבע, שגם בנסיבות שהמעסיק ויתר על זכותו לקבלת האישורים הרפואיים, אין הדבר מהווה גם ויתור על זכותו להוכיח שטיפולי הפוריות לא הצדיקו את ההיעדרויות, שאז המעסיק לא יחויב לקבל היתר לפיטורי העובד. כלומר, גם כאשר המעסיק ויתר על זכותו לקבלת אישורים רפואיים, על העובד להמציא האישורים הרפואיים על מנת לברר האם ההיעדרויות נבעו מטיפולי הפוריות.